*מפאת מגבלות השפה העיברית בפניה שתכלול בתוכה את שני המינים, הטקסט נכתב בלשון זכר.

  עם זאת יש פה התייחסות לאדם, לנשמה, לא משנה באיזה מגדר היא הגיעה לעולם הזה.

 לא מדברים על זה.
מפחיד אפילו להגיד את זה בקול רם:
״אני כבר לא אוהבת את הילד שלי״.
״הרי איך אפשר? זה אבסורד!
אני אמא שלו, אני חייבת לאהוב אותו!
ואם אני לא, מה זה אומר עלי?״

לפעמים, מתוך קושי מתמשך, מתוך יום יום של התנגדויות וסירובים ומריבות וכעסים,

האהבה מצטמצמת, מתמעטת, מתאדה.

ואז אנחנו נשארים עם התחושות הקשות של גם לגור עם מישהו שלא טוב לנו איתו, וגם לא להבין מה לא בסדר בנו, שאנחנו לא מצליחים להתחבר ולאהוב את הדבר הזה שפעם היה כל עולמנו.

מרגישים שגדלה לנו מפלצת בבית, ובכאב רב לוקחים על זה אחריות.

 

אני כאן להגיד לך – זה מצב זמני.

כמו שנכנסת אליו אפשר גם לצאת.

אפשר להתאהב מחדש בילד שלך, גם אם כרגע זה מרגיש הדבר הרחוק ביותר ממך.

אפשר להתקרב מחדש, גם אם עכשיו את מרגישה דחייה גדולה כלפיו.

אפשר להתחבר מחדש, ממקום טוב יותר, למשהו שתמיד יהיה חלק מאיתנו.

 

בתהליך שבו ביחד נתחיל פרוייקט התאהבות מחדש:

למרות הקושי, נמצא מה שטוב.

למרות הקושי, נתמקד בו.

למרות הקושי, נתחיל בצעדים קטנים מצידך להתקרב בחזרה.

למרות הקושי, נבין את החוויה מהצד שלו.

נרחיב את הלב, במקומות שבו הוא התכווץ.

גם אצלך. גם אצלו.

ניזום מהלכים שיביאו אותכם למקום נייטרלי ממשחקי  תפקידים של ״אמא״ ו״ילד״,

מקום שבו פשוט תוכלו להיות: את האדם שאת, והוא האדם שהוא.

 

ניפגש בכל שבוע, לשיחה בת שעה, ובה נתבונן במה ניתן לעשות? מה היו כבר הניסיונות? מה הצליח? ומה צריך דיוק ויציאה למקצה שיפורים!