מה רע בלשאוף לשלמות?

מה הבעיה עם לרצות שיהיה הכי טוב?

שאני אראה הכי טוב, שאני אהיה מצטיינת בלימודים, העובדת הכי טובה, הבת זוג המושלמת ובטח אמא שכזו!

מה הבעיה עם מנגנון כזה שדוחף אותי קדימה בדרך להיות הגרסה הכי טובה שלי?

 

אני לא כאן לחרב מסיבות.

אני כאן להגיד לך – אם זה עובד לך לכי על זה!

 

רק שימי לב מתי זה מפסיק לשרת אותך ומתחיל לחבל לך.

זה יכול להיות חמקמק לזהות בהתחלה,

אך מהרגע שמבחינים בזה,

כבר אי אפשר להתעלם מהמחיר.

 

אני רוצה להציע לך הסתכלות חדשה על המילה פרפקציוניזם:

הפחד מבינוניות.

אולי מה שמניע אותך יותר מהרצון להיות הכי הוא הפחד שאת בעצם לא.

אם המשפט הזה עשה לך עכשיו קצת קוועץ׳ בבטן, שווה לך להמשיך לקרוא.

 

3 דרכים לזהות שפרפקציוניזם לא עובד עבורך:

פיצוי יתר
״זה יכול להיות יותר טוב״,  ״אני צריכה רק עוד לשפץ את זה קצת״,  ״רק עוד להוסיף לזה כמה דברים״,  ״אי אפשר להראות את זה ככה״,  ״רק לחמור מראים חצי עבודה״…
ולא משנה כמה אני משקיעה, זה עדיין לא מספיק טוב. מלא טעויות ופגמים.

אולי זו העבודה שאני מגישה, אולי הפרוייקט שאני עובדת עליו, אולי איך שהבית נראה, ואולי איך שאני מרגישה שנראית ההורות שלי.

התחושה היא שזה אף פעם לא מספיק טוב. שלא משנה כמה התקדמתי אני עדיין כל כך רחוקה.
לכודה באיזה מרוץ עכברים.
משקיעה ושוקעת.  
מאבדת שעות שינה או בגלל שאני נשארת עד מאוחר כדי להספיק לדגם או שאני פשוט נכנסת למיטה וחופרת לעצמי על המצב שבו זה נמצא.

פיצוי יתר הוא זללן של אנרגיה, זמן וכוחות.
המטרה היא כמובן להשתמש במשאבים האלה כדי לקדם ולשפר. העניין הוא שבפועל מלווה אותי תחושה לא נעימה וכל אלה לא מביאים אותי בסופו של דבר לתחושה של רווחה וסיפוק.

כמכונה אנושית, יש לנו משאבים מוגבלים של זמן ואנרגיה, וכשמרחב אחד זולל כל כך הרבה מאלה, בהכרח נפגעים אחד או יותר מהמרחבים האחרים, למשל: עבודה, זוגיות, התפתחות אישית, פנאי וחברים, הורות או פשוט הבריאות.

האם זיהית כאן מרחבים שבהם את בעשיית יתר?

האם זיהית כאן מרחבים שמשלמים במחיר של הזנחה?

 

הימנעות
״אין מקום לטעויות״,  "על טעויות משלמים״,  ״או שעושים כמו שצריך או שלא עושים בכלל״.
אז אני לא עושה בכלל.
יכול להיות שאני אגיד שזה בגלל שכרגע אין לי משאבים של זמן או אנרגיות, או שאולי עכשיו זה לא הזמן המתאים או כל תרוץ / שקר אחר…
בפועל, עמוק בפנים אני ממש מפחדת להעמיד את עצמי במבחן הזה של: האם אני באמת אצליח!?
והפחד הזה, הפחד שאולי אני לא. אולי אני אכשל.  הוא מבעית ומשתק ולכן אני מראש לא מנסה, ומוכרת לעולם ולעצמי מיליון תרוצים שנשמעים ממש משכנעים
(ואולי בוחרת לעצמי מרחב בטוח ובו אני פועלת בפיצוי יתר כדי להרגיש שלפחות שם אני ״טובה״).

המחיר של הפחד מלא להצליח,  מלא להגיע למקום שהוא ״כמו שצריך״  ואפילו ״הכי״,  הוא לא לנסות.  להימנע.  ולאורך זמן זה הופך לניוון ואפילו שיתוק.  וגובה מחיר חיצוני של חוסר התקדמות ומחיר פנימי של אובדן אמון וערך עצמי מאד נמוך.

האם זיהית כאן את עצמך בין השורות?

האם את מכירה את המקום שבו את בעיקר מתרצת?
את המקום שבו את כבר הרבה זמן דורכת במקום, מרגישה שאין לך באמת את האומץ? 
האם את מרגישה תחושת ניוון ושיתוק?

 

כניעה
כניעה יכולה להתחיל לפעמים בסוג של ״חבלה עצמית״. למה הכוונה?
חשוב לך להיתפס כמוצלחת,  אבל בפנים הפחד מכרסם,  ולכן את,  במודע או שלא במודע,  מכשירה את הקרקע לחוסר הצלחה.
למשל: לא מתכוננת לראיון עבודה, ואז ברור לך (ולכל מי ששואל אותך) למה לא עברת אותו.  משאירה את ההכנות למסיבה לרגע האחרון ואז זה ברור למה זה לא היה ״מושלם״.
המחיר של מנגנון שכזה לאורך זמן היא חוויית ״בינוניות״ ובעיקר ההפנמה שלה שהופך לביטוי פנימי של: ״אני בינונית״.

אם את מסתובבת בעולם עם הרגשה שאת בינונית, אם ויתרת על הסיכוי להיות ״נפלאה״ או ״נהדרת״,  כנראה שגם את משלמת את המחיר של השאיפה לפרפקציוניזם.

 

 

אז אם החלטת שלא בא לך לשלם את ה״תעריף של הביוקר״, שמגיע יחד עם אותה ״שאיפה לשלמות״,
הנה כמה צעדים שיובילו אותך בדרך לתעריף זול יותר.

אז אם החלטת שלא בא לך לשלם את ה״תעריף של הביוקר״,
המחיר שמגיע יחד עם אותה ״שאיפה לשלמות״,
הנה כמה צעדים שיובילו אותך בדרך לתעריף זול יותר.

להיפרד כידידים.
כדי לשחרר משהו שלא משרת אותי, אני תמיד מציעה קודם לתת מקום למה שזה העניק לי,
לתת כבוד לערך שזה הוסיף לי, לומר לו תודה על המקום והזמן שהוא היה בעדי, ורק אז להמשיך הלאה.
הסיבה שאנחנו מלכתחילה מאמינות בפרפקציוניזם היא בגלל הערך שהוא הוסיף לחיינו. הפרפקציוניזם איפשר לי לדחוף את עצמי להיות יותר, לראות בעצמי כאדם בעל סטנדרטים גבוהים, מאפשר לי תפיסה ודימוי עצמי של ״אדם איכותי״. וזה תחושה נפלאה לחיות בה.
העניין הוא שעכשיו, אני במקום שאני כבר לא יכולה להתכחש למחיר ומעוניינת להמשיך למקום פנימי של רווחה פנימית טובה יותר.
ושניה לפני – נגיד תודה.
״תודה על המקום והזמן שהיית שם עבורי והענקת לי את התחושה הזו.
עכשיו הזמן שלי להמשיך למקום שיותר משרת אותי.״

 

להסכים להיות אנושית
כי זה מה שאת בת׳כלס.
האלוהי הוא בסיפורים, בדמיון, באמונה. אבל הוא לא מתהלך ביננו.
האנושי הוא המציאות יחד עם הטוב הרע והלא נורא.  כשתסכימי לחיות עם הקושי, הטעויות, המבוכה, הדם היזע והדמעות,  זה יכאב, אבל פחות.

 

להרחיב את הספקטרום
בין שחור ללבן,  בין נכון לשגוי,  בין ראוי למגונה,  בין מושלם לגרוע  מתקיים עולם שלם של גוונים וצבעים.  
תסכימי לראות אותו. תסכימי לראות אותם.  
לצד כל מה שלא להסתכל על מה שגם כן.
לעולם לא לקחת כמובן מאליו את מה שכן!!

 

בין משקיעה לשוקעת
אם את בפיצוי יתר, זו הנקודה שאת צריכה להיות ערה אליה ובמודעות:
מתי מפסיק הכיף ומתחיל הסבל?  מתי את עושה כי את בלופ אבל לא בנתינה נקייה?
אם את לפני משימה שיכולה לשאוב אותך תשאלי את עצמך:
כמה זמן נכון להקדיש לזה?  מה המקום שבו זה הופך למספיק טוב (במקום מושלם / ראוי)?
תתני לעצמך את התשובה ותעמדיבגבול שהצבת לאותה עשייה. תהיי בעדך.

 

צעדים קטנים
לפעמים כשאנחנו חושבות על איך משהו צריך / ראוי להיות, וזה יכול להלחיץ לראות כמה זה רחוק מאיתנו.  במקום להישאר בבבהלה וביאוש, בואי ננסה רק צעד קטן.  את הלא כבר יש לנו.  עכשיו בואי נבחן את האפשרות גם לכן.
אל תסתכלי רחוק לתוצאה הסופית.  תתמקדי בצעד הקטן שאת יכולה לעשות בהווה.  הרבה צעדים קטנים הופכים בסוף לכברת דרך.

 

להיזכר שאת הרבה יותר מזה
לפעמים אנחנו כל כך מתמקדות בדבר אחד,  שאנחנו שוכחות את העושר והאור שהוא אנחנו.
במקום לצמצם את עצמך לתוצאה מסויימת,  ל״איכות ביצוע״,   קחי רגע צעד אחרוה ותראי את כל מה שאת כן!
את הרבה יותר מאמא / עובדת / בת זוג / סטודנטית / חברה.
את הישות הנפלאה שהיא את.
השילוב החד פעמי של איכויות שונות.
אל תחכי שאחרים יבחינו בזה ויגלו לך – תהיי את הראשונה לראות ולחגוג את עצמך כמו שאת.

 

 

הדברים שכתבתי כאן הם ברובם פשוטים.  קל להבין אותם.
אבל את בעצמך יודעת שפשוט להבנה לא אומר קל לביצוע.

הביצוע הוא החלק המאתגר.
המעבר בין מה שאני יודעת בראש לבין איך שאני מרגישה ומתנהגת בפועל.

זו בדיוק מהות האימון. תקופת הכשרה בדרך להיות גרסא טובה יותר שלי אלי.
הצעדים שאני עושה בדרך לחוויית חיים שמעניקה לי יותק חמלה,  יותר שקט,  יותר בטחון  וחיבור למי שאני.

מה הצעד הראשון שתעשי?

פוסטים נוספים שיכולים לעניין אותך

ידע ומחקר
סיון בכרך

הביולוגיה של הטמפרמנטים

מה היא אישיות בעצם? כולנו משתמשים במילה הזו, אבל מה זה בעצם אומר. יש כל מיני דרכים להגדיר ולתאר אותה, איגוד הפסיכולוגים האמריקאי מגדיר: הבדלים

לכתבה המלאה »
ידע ומחקר
סיון בכרך

סגנונות תקשורת למתחילים

סגנונות תקשורת הם מודלים פסיכולוגיים שמשתמשים לתיאור והבנת ההבדלים האישיים בין אנשים. הם מתייחסים למאפיינים פסיכולוגיים מתמשכים ויציבים הקשורים לאופן התנהגות והתגובות הרגשיות של האדם.

לכתבה המלאה »
אסימונים
סיון בכרך

היעוד בחיים

יעוד בחיים: קיים בכלל דבר כזה? האם יש אחד כזה לכל אחד ואחת מאיתנו? האם קיים יעוד אחד או יותר? האם הוא קבוע או משתנה?

לכתבה המלאה »
אסימונים
סיון בכרך

אבק כוכבים

אבק כוכבים. זה החומר שכולנו נוצרנו ממנו. כל אחד ואחת מאיתנו, כולנו,נוצרנו מאבק כוכבים. בכל אחד ואחד מאיתנו,בכולנו,קיים ניצוץ שיכול להאיר,בין אם השתקפות של אור

לכתבה המלאה »

לקבלת המדריך במתנה לחצי כאן

אנחנו חברות כבר?

הרשמי לניוזלטר שלי וקבלי כתובת חדשות, מידע ומדריכים ישירות אלייך למייל